24 בספטמבר 2017
עינת מצליח מנהלת תחום קפה טורקי

מסתבר שזה מדבק

מרוץ אופניים קפה טורקי

ידענו שמחנה האימונים לקראת סובב טורקי ירגש אותנו, בכל זאת 39 רוכבי אופניים נפגשים ומבלים יחד 72 שעות. מה שפחות היה צפוי הוא שעינת מצליח, מנהלת תחום קפה טורקי תתרגש ותידבק בעצמה.

לכאורה מדובר באחת הפעולות הפשוטות שיודע לעשות האדם. לשבת על האופניים ולרכוב.  אומרים שאת לא יכולה לשכוח איך רוכביםאז אומרים. אני שכחתי. סוג של מגיל 12 לא עליתי על אופניים (אם אני מדחיקה את הפעם ההיא שממש הכריחו אותי וירדתי עם מלא כחולים על הרגליים). כבר די ויתרתי על התענוג הספורטיבי הזה. גם ככה הדרך המשפחתית שלי היא על הרגליים בריצה ולא על גלגלים.

ואז מגיע מחנה האימונים. 39 רוכבים, שאספנו אחד אחד ואחת אחת, רוכבים על אופני יד, אופני טנדם ואופניים רגילים כשהמשותף לכולם  אהבה ענקית לאופניים, לרכיבה ולחופש שהם מאפשרים. אחרי חודשים של תכנון, חשיבה, התלבטות ועבודה מאומצת של המון אנשים.

\מתחרים במירוץ אופניים טורקיה

אני כמובן מצטרפת, התפקיד (והצורך בשליטה) מחייב: ללוות אותם ולראות איך זה נראה, איך זה מצטלם ובעיקר להכיר את הרוכבים. חשבתי שאני יודעת למה לצפות. כמו כל שנה לקראת סובב טורקי תל אביבאני מתנצלת על זה שאני לא רוכבת, אני מתגוננת ומסבירה שעברתי טראומה. מוותרת אחר כבוד על הכרטיס שלי לטובת מישהו שיוכל לנצל אותו. אבל הפעם זה שונה. אני מוקפת באנשים שאופניים הם הרבה מעבר לשניים (או שלושה) גלגלים עבורם. הם מדברים על תחושת החופש, על הכוח שזה נותן להם, על האפשרות להגיע ממקום למקום בכוח הגוף (תחושה קצת מוכרת מריצה ובכל זאת שונה…).

מירוץ אופניים טורקיה

ועדיין אני הודפת. אנחנו יוצאים לרכיבה אחרי רכיבה ואני רואה אותם מתחברים. אני רואה אותם מתרככים, מתקרבים, מחזקים ובעיקר כל כך מבינים האחד את השני והם כל כך שונים – רוכבים ורוכבות שמתחרים ברכיבה מקצועית, כאלו שעבורם זה תחביב אבל כזה שממלא שעות על גבי שעות (שהם משקיעים בשמחה), כאלו שיום ללא רכיבה עבורם הוא יום מבוזבז וכאלו שעבורם זה טיפולימי לגוף ומי לנפש. מי זוכר בכלל שכשישבנו בחדר הישיבות ניסינו לחשוב על משחקי היכרות כדי לשבור ביניהם את הקרח. מי חשב שכל מה שנצטרך לעשות הוא לומר להם לעלות על האופניים. זה בכלל לא משנה אם הידיים מושכות אותך קדימה או הרגליים, אם אתה יושב על האופניים או שוכב, אם אתה מתחבר לכביש ולטבע לבד או צריך זוג עיניים נוסף שינחה אותך. כל תעצומות הנפש והגוף מופיעות כשמנסים לטפס על החרמוןאו לרדת ממנו במהירות של 80 קמ"ש.

אני מתחילה להתפתות. הם מנסים לשכנע אותי לעלות גם, לנסות, להתמודד עם הפחד ואני מתחפרת איך אני אסביר להם שהחיבור הזה שלהם נראה ממכרשאני ממש רוצה להיות אחת מהם. וכשאני מסתכלת עליהם רוכבים יחדאני מקנאה כמו ילדה בת שש שרוצה אופניים ורודים עם גדילים וסלסילה כמו של מלכת הכיתה. כל כך הייתי שמחה לרכוב שם איתם ולהתמודד עם זה אבל אני מתה מפחד.

כשאנחנו נוסעים בחזרה הביתה, אני מנגבת את דמעות ההתרגשות ולוקחת עוד נשימה, כזו שמשחררת את המתח  ושולחת הודעה: "הי אלינור, זו עינת מהקפה. איך את עוזרת לי להשתחרר מהפחד ולרכוב? עשיתם לי חשק".

מבטיחה להעלות לאינסטגרם תמונה שלי רוכבת (כשזה יפסיק להיראות מביך).