18 באפריל 2017
דורין רוזנברג
אשה שותה קפה

אני לא מכורה, זה פשוט שיש לי מערכת יחסים עם הקפה

ביום ההולדת האחרון שלי קיבלתי מהחברה הכי טובה שלי מתנה מהחלומות: באריזה מהודרת ומעוצבת נחו 4 ספלים לבנים צחורים עם תחתיות תואמות, סט כפיות שמתאים להם בשלמות, מארז של 4 טעמי קפה חדשים למכונה שלי ועוגיות חמאה ופקאן שרק היא אופה, בדיוק כמו שאני אוהבת ליד הקפה.

כל זה היה עטוף בסרט לבן שאליו חובר מגנט עם דמות אישה מאוירת כמו בפרסומות של פעם, והכיתוב ״אין לי שום בעיה עם הקפה, יש לי בעיה בלי הקפה״.

בברכה כתבה לי חברתי המון מילים מרגשות, כמו שיכולה רק מישהי שמכירה אותי טוב כמוה, אבל היא פתחה בהלצה ״לאחותי המכורה״.

טוב, אני באמת חובבת קפה ידועה, אבל מכורה? אני?

מחוות אהבה עם קפה

אז לחצתי על הכפתור שמרתיח את המים

עד שהנורה הפסיקה להבהב הרהרתי במסלול הקפה ביומיום שלי. נכון שבבוקר אני חייבת קפה עוד לפני שאני מדליקה את האור במטבח. אבל זה בעיקר מן טקס התאוששות כזה – צליל הצנצנת הנפתחת, ריח הגרגירים שמתפשט באפי עוד לפני שהמים הרותחים פוגשים אותם, נקישות הכפית בספל בתנועת הסיבוב והנוזל המחמם והמעורר שמחליק בגרון ומסמן שהתחיל היום.

אחרי ארוחת הצהריים אני אוהבת לחזור לשולחן העבודה עם קפה שחור. הכוס הזו היא כמו שעון חול עבורי – אני מקיפה אותה בכף היד, מתרכזת בחום שנאסף בה, בוהה במסך עד שהגרגירים שוקעים ומסמנים לי שהסתיימה ההפסקה והגיע הזמן לחזור למסלול. זו ממש לא התמכרות, רק תחנה לאיסוף אנרגיה מחדש.

רגע לפני שאני יוצאת הביתה אני נזכרת שלפני עוד החלק השני של היום, שהוא בעצם כמו יום חדש בפני עצמו. לפני שאני נכנסת לאוטו, לפקקים, אני מכינה לי אספרסו מרוכז וחזק, מלא ארומה וממריץ, והאמת שבלעדיו אני לא יודעת איך הייתי עוברת את החלק השני של היום.

אחרי שכל משימות היום מסתיימות, ממש כמו עכשיו, אני שולחת ידי אל הסלסילה ומגרילה ממנה קפסולה צבעונית. אני אוהבת להפר את השקט שמשתרר בבית עם קול הטרטור העדין של מכונת הקפה.

את הטקס של מזיגת החלב המוקצף וההתפעלות שמתעוררת בי מהצורות שהוא יוצר במפגש עם הקרמה העדינה שנחה על הנוזל הכהה, אני אוהבת למחות את חותמת החלב שהקצף משאיר על שפתיי תוך כדי הישענות לאחור על הספה ועצימת עיניים שמאפשרת לשקט לחלחל לתוכי.

ברגעים האלה אני נותנת לכל המחשבות להישטף ממני והלאה, מתמסרת לרגע של פינוק אמיתי – לא ממהרת לשום מקום, לא צריכה לחזור למסלול, לא ממשיכה להסעות לחוגים או ממתינה לטלפון חשוב – זה הרגע ביום שבו כל המשקל צונח לי מהכתפיים ואני קלה כנוצה, ונחה.

באמת באמת נחה. ״תגידי,״ מעירה אותי חברתי הטובה מהחלומות בהקיץ, ״ואין לך בעיה עם הקפה בשעה מאוחרת כזו של הערב?״ ״אין לי שום בעיה עם הקפה״, אני עונה בדיוק כשהנורה סימנה לי שהמכונה מוכנה, ״יש לי בעיה בלעדיו.״

זהו! הבנתי את העניין – אני לא מכורה, זה פשוט שיש לי מערכת יחסים עם הקפה.