7 בינואר 2018
ירון כפתורי - מגזין מסע אחר

סיפור הקפה של זימבבואה

זימבאבואה סחיבת שקי קפה ממטעי קפה

בשנות ה-80 וה-90 נחשב הקפה של זימבבואה לאחר מהטובים בעולם, אבל השתלטותו הרודנית של הנשיא מוגאבה הפכה את המדינה שכונתה בעבר "סל התבואה של אפריקה" לכלכלה המתכווצת במהירות הגדולה ביותר בעולם. החלום נעלם, וגם הקפה.

השנה היא 1986 ואני חוצה את הגבול מדרום אפריקה לזימבבואה הצפונית לה. הימים הם ימי האפרטהייד בשיא כיעורו ורשעותו. שישה שבועות הייתי בדרום אפריקה, ונתקלתי בעיקר בעוינות ושנאה מצד השחורים, שראו בי חלק מהשלטון הלבן. התושב הראשון שאני נתקל בו לאחר חציית הגבול הוא נהג משאית שחור שלוקח אותי טרמפ, והוא, לא תאמינו, מחייך אלי. חיוך מלא ומחמם לב.

זימבבואה, עד לא מזמן רודזיה, היא ב1986 מדינה עצמאיתמקור גאווה ותקווה לכל אפריקה. אחרי שנים של מלחמת גרילה מושגת עצמאות ב-1980 ולראשות הממשלה נבחר רוברט מוגאבה, מנהיג מחתרת ולוחם נערץ.

זימבבואה איור

מוגאבה, בניגוד למנהיגים אחרים באפריקה, לא מגרש את המתיישבים הלבנים, אלא פונה אליהם בקריאה נרגשת להישאר, לשמור על אדמותיהם ולהקים ביחד את המדינה החדשה. הוא מבין שהוא צריך אותם כלכלית ופוליטית וכך, לא רק שהוא לא מגרשם, הוא מתחייב לשלוח את צבאו כדי להגן עליהם מפני כל רע.

אחדים מהמתיישבים עוזבים אבל רובם הגדול נשאר, וכך למעשה החיים בזימבבואה "השחורה" לא שונים מהחיים שהיו לפני כן ברודזיה, "הלבנה".

עדיין  מיעוט לבן מחזיק בבעלותו את מרבית אדמות ואוצרות המדינה.

הדלות היא אותה דלות, תנאי הבריאות והחינוך ירודים, אבל למי שמגיע מדרום אפריקה, השינוי הוא עצום. בעוד שדרום אפריקה על סף פיצוץ, בזימבבואה  אתה רואה את החיוך והתקווה על פני האנשים, שכולם מסבירי פנים, שמחים לארח ולספר על מולדתם החדשה.

זימבבואה הפגנה

שיעור ראשון לחייםאתה יכול להיות שקוע עד הראש בחרא, ועדיין להיות מאושר אם אתה יודע שאתה אדם חופשי.

כמה ימים לאחר מכן אני עומד כבר ארבע שעות על הכביש הראשי (ולמעשה היחידי) בין האררה, עיר הבירה,לסכר קריבה הגדול בצפוןמכוניות כמעט ולא עוברות, ואני בצד הכביש, נשען על התרמיל הגדול ומחכה לטרמפ. יש מעט מאד מקומות שיכולים להיקרא האמצע של שום מקום. זה אחד מהםכשכבר עובר רכב הוא עמוס לעייפה, ואני מתכוון שיושבים שבעה אנשים במושב האחורי ועוד שניים על הגגאני כבר רואה את עצמי מבלה את הלילה בצד הכביש – זאת לא תהיה הפעם הראשונה – ואז הוא מגיע. קוראים לו פול – חוואי לבן, גדול גוף. דבר ראשון הוא מסביר לי שהוא לא מגיע עד קריבה, אבל אם אני מעוניין אני יכול לבלות את הלילה אצלו בחווה.

כך הגעתי לחווה של פול, בחור בן 26, רק במעט מבוגר ממני, חובב רוגבי וממעט לדבר. אני לא זוכר מידותאבל בואו נאמר שכדי לחצות את שטח החווה לרוחבה, נזקקנו לנסיעה של כשעה וחצי, והחווה שלו עוד נחשבת קטנה יחסית.

בחווה עצמה הוא מתגורר עם אמו, אביו נפטר לא מזמן, ואחיו הגדול עזב את המדינהפעם בשבוע החוואים באזור נפגשים בפאב המקומי, פעם בשבוע בכנסייה ולאחר מכן למשחק רוגבי. יש לו כל מה שצריך למעט אנשים, חברהוכך, עוד באותו ערב הוא מציע לי להישאר אתו בחווה ימים אחדים.

אני מהסס, אבל מעט אחרי ארוחת הערב, ההחלטה הופכת קלה יותר. זה מגיע כשאני לוגם מהקפה והנשימה כמעט נעתקת. אני כבר חודשיים באפריקה, וסוף סוף, לראשונה, אני לוגם קפה טוב, קפה אמיתי בניגוד לכל התחליפים הרופסים שטעמתי עד כה. אני לא יכול שלא לשאולופול הרציני מטבעו מחייך בפעם הראשונה –

זה הקפה שלו! יחד עם טבק, זה הגידול  העיקרי בחווה. אם אני רוצה, מחר הוא ייקח אותי לראות את המטעים.

שיעור שני לחייםאם יש לך קפה טוב, אתה אף פעם לא באמת לגמרי לבד.  

שלושה שבועות ביליתי בחווה של פול. התעקשתי לתרום את חלקי לעבודה, וכך יצאנו כל יום למטעים. בשטחי החווה ממוקמים שני כפרים, כ1000 איש חיים בכל אחד מהם ורובם ככולם מועסקים בחווה. תושבי כפר אחד מתמחים בגידולי הטבק והשני – בגידול קפה.

בזימבבואה יש תנאי גידול אידיאלים לקפה. היא שוכנת בדיוק בלב רצועת הקפה העולמית בקו הרוחב של ברזיל. בשנות ה-80 נחשב הקפה של זימבבואה לאחר מהטובים בעולם, אבל כולו מיועד לייצוא ולא לשוק המקומי.

אנחנו יוצאים לשטח בשעה מוקדמת של הבוקרערפל עדין מכסה את הקרקע, אבל הפועלים כבר מורידים מהעצים את פולי הקפה האדומים ומשליכים אותם לשקי בד לבניםכל שק שמתמלא מגיע למשקל של כ-40 ק"ג. את השקים האלו הם סוחבים על הגב אל העגלה. עדיין קר בחוץ אבל הקטיף חייב להיעשות מוקדם.

לאחר הקטיף מייבשים את הפולים. המראה הראשוני שלהם מזכיר זיתים שחורים, אבל אחרי השרייה ארוכה במים וייבוש, הקליפה הכהה מתכלה ונותרים רק פולי הקפה והם דווקא לבנים בצבעם.

בשלב הזה מוכנסים פולי הקפה לשקי ענק, ונשלחים לייצוא. כאמור אין בזימבבואה בשנות ה-80 מפעל לייצור קפה, ואת הקפה המעולה ששתיתי אצל פול בבית הוא קולה בעצמו.

זימבבואה נוף מקומי

שיעור שלישי לחיים: לא כל הסנדלרים הולכים יחפים.

אני לא יכול שלא לשאול את פול על פוליטיקה. מה הוא חושב על אפרטהייד

מה הוא חושב על שכניו, הפועלים/ילידים/שחורים שאיתם בילה את מרבית חייו, ועדיין לא מסוגל להתייחס אליהם כחברים?

היחס לו הם זוכים הוא הוגן, הרבה יותר טוב מהיחס שראיתי בדרום אפריקה, אבל עדיין האווירה הקולוניאליסטית ניכרת בכל. בבית החווה יש לא פחות מעשרים משרתים שטורחים אחריך בכל רגע נתון – רודפים אחריך עם גרביים ונעלי הבית מהרגע שנכנסת לדירה, מכבסים, מבשלים, מסדרים את המיטה עבורך. אני לא מרגיש בנוח עם העניין. פול לא מצליח להבין מה מטריד אותי. "זאת העבודה שלהם", הוא מסביר. אולי הוא צודק. על מוגאבה והמלחמה שהייתה הוא מסרב לדבר. אפילו לא ברמז.

"הם לא עבדים", הוא רק מסביר שוב ושוב. "הם יכולים לעזוב, לא מחויבים לעבוד בחווה". "אבל לאן ילכו  אם האדמה שעליה הם מתגוררים שייכת לך?" אני שואל. הוא מושך בכתפיו. "הם מקבלים משכורת", הוא מתגאה. למעשההיום בזימבבואה העצמאית יותר קל עבורו. היום אין לו שום אחריות לגבי התושבים בכפרים שבשטחו. מבין הפועלים מושך את עיני במיוחד ושמו בניבחור גבוה מאד וחזק בצורה בלתי רגילה. מעמיס על עצמו בערך פי שניים מכל פועל אחר. יש לו פציעה בברך, שגורמת לנפיחותהיוצרת אשליה כאילו הוא מסתובב עם שתי ברכיים על אותה הרגל.

"הוא חייב לטפל בזה", אני אומר לפול. הוא מסביר לי שכבר דיבר איתו על העניין אבל בני מסרב.  בעבר, זאת הייתה האחריות של פול להביא אותו לרופא, היום הפועל צריך לדאוג לעצמו.

אני מביע בפני  פול את כעסי, הוא מושך בכתפיו, "זה מה שהם רצו", הוא אומר.

שיעור רביעי לחיים: איך שרה ג'ניס ג'ופלין?Freedom's just another word for nothin' left to loseלעצמאות יש מחיר.

אני ממשיך את טיולי באפריקה ושומר על קשר מכתבים עם פול. בשובי לישראל אני מקבל ממנו מתנה – שקית של קפה טחון ביתי. במהלך השנים אנחנו שומרים על קשר שנחלש בהדרגה. בשנות ה-90 זימבבואה נחשבת ליצרנית הקפה הטוב ביותר בעולם, לצד דרום אמריקה וקניה, אבל בהדרגה מדינות דרום אמריקה עוקפות אותה באיכות היצור ובכמות. בזימבבואה שלי, מתחילות בעיות חברתיות ופוליטיות לסעור בספל הקפה.

רוברט מוגאבה, המנהיג הנערץ ושוחר השלום, הופך בהדרגה לרודן אלים ונהנתןהוא נלחם במתנגדיו וממנה עצמו לנשיא קבוע. ביריביו הפוליטיים הוא משסה את הצבא, והכלכלה נשחקת ונהרסת. האינפלציה מגיעה למיליון אחוז בשנה.

בשנת 2000 מוגאבה עושה את שלא העז לעשות בשנות ה80 ומכריז מלחמה על "הלבנים"  מחרים את אדמותיהם לטובת המדינה. גידולי הקפה סופגים מכה עזה ויורדים מ-300 טון בשנה ל50 טון בלבד. אני כותב לפול לשאול בשלומואבל כבר לא מקבל תשובה. אני לא יודע מה עלה בגורלו ובגורל החווהלכלכלה של זימבבואה זה לא עוזר.

מה עבר על האיש הזה, מוגאבה, האיש שהבאתי תמיד בסיפורים כדוגמה לאפשרות של חיים ביחד

זימבבואה נוף מקומי

שיעור חמישי לחיים הוא שיעור שחוק וידוע, שאנחנו למדים כל פעם מחדש: השלטון משחיתואין מסוכן מאדם שבטוח שהוא יודע טוב מכולם מה טוב לכלל

נובמבר 2017. מוגאבה כבר בן 95. מנהיג שנוא בקרב בני עמו ומוחרם על ידי כמעט כל מדינות העולם. זימבבואה שלי היא רק שאריות של עצמה, מסוכסכת מבפנים ומצויה במלחמת שבטיםמהחלום ומהקפה של פעם לא נשאר דבר. בנובמבר סוף סוף, כנראה באיחור של 20 שנה, תופס הצבא את השלטון ומדיח את מוגאבה. האיש שסימל את החירות והוביל לאבדון.

עכשיו אולי תשוב התקווה. אולי גם הקפה.